המדיום הוא המסר
ב-26 בספטמבר 1960 התקיים העימות הטלוויזיוני הראשון בהיסטוריה בין שני מועמדים לנשיאות ארצות הברית — ג'ון פ. קנדי וריצ'רד ניקסון. זה היה אירוע פורץ דרך, שכן הייתה זו הפעם הראשונה שבה מועמדים לנשיאות התעמתו מול קהל טלוויזיוני רחב. האפקט היה עצום, ולא רק בגלל התוכן של הדיבייט, אלא גם בגלל הדרך שבה המועמדים נראו מבעד למסך.
ניקסון, שהיה מנוסה יותר מבחינה פוליטית, הגיע לדיבייט לאחר שהתאושש ממחלה. הוא נראה חיוור, עייף ולא במיטבו — בעוד שקנדי נראה נינוח, בריא ובטוח בעצמו. לצופים במרקע קנדי נראה היה כמנצח ברור בשל מראהו האטרקטיבי, ואילו המאזינים שהקשיבו לדיבייט באמצעות הרדיו חשבו שניקסון דווקא היה טוב יותר בתוכן הדברים שלו.
האנקדוטה על הדיבייט הטלוויזיוני בין ג'ון פ. קנדי וריצ'רד ניקסון מדגימה בצורה מושלמת את אמירתו המפורסמת של חוקר התקשורת הקנדי המפורסם, מרשל מקלוהן: "המדיום הוא המסר". מקלוהן טען שהאופן שבו מועבר מסר חשוב לא פחות (ואפילו יותר) מהתוכן עצמו, מכיוון שהמדיום מעצב את הדרך שבה אנו קולטים ומבינים את המסר.
במקרה של הדיבייט הטלוויזיוני, המדיום (הטלוויזיה) שינה את האופן שבו הקהל פירש את אירוע הדיבייט. למרות שהדיבייט עצמו היה זהה גם לצופים בטלוויזיה וגם למאזינים ברדיו, התגובה של הקהל הייתה שונה. אלה שצפו בטלוויזיה ראו את ההופעה הוויזואלית של המועמדים — הביטחון, המראה והגשת הדברים — והושפעו מאוד ממנה, מה שהוביל לתחושה שקנדי היה המנצח ומה שלטענת רבים, הוביל באמת לניצחון של קנדי. לעומת זאת, מאזיני הרדיו, שהתמקדו רק בתוכן המילולי, נטו לחשוב שניקסון היה הדובר החזק יותר.
כך, המדיום של הטלוויזיה שינה את המסר: במקום שהמסר ייבחן רק על פי התוכן שלו, הוא עבר תהליך של סינון דרך המראה הוויזואלי והאווירה הטלוויזיונית, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמסר עצמו.
אז, שלא יעבדו עליכם!
אתם טובים (בלי קשר להטיית ביטחון מופרז) ורוצים שכל העולם ישמע על זה?
השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם!
רוצים עוד? הירשמו לניוזלטר שלנו ונגיע לתיבה שלכם פעם בשבוע!